ירמה

לא רבים המחזאים שהצליחו לשרטט דמויות נשים כל כך מורכבות ומעניינות כמו שעשה את זה פדריקו גרסיה לורקה.
ביד הצייר, ובנפש המשורר שלו, הוא חושף בפניי ציורים קדמוניים של גוף האישה ונשמתה. בעיניי, אולי רק אנטון צ’כוב (שעשה את זה בשפתו הייחודית) הצליח כמותו.
והנה אני, אישה, בימאית, עומדת מול מילותיו, ופוקחת זוג עיניים לנוכח הגילוי.
זה לא אותו לורקה שקראתי בשנות העשרים שלי, וזו לא אותה ירמה הלוחמת ופועלת למימוש עצמי. לא, זו איננה אותה דמות הזכורה לי: דמות בשירות האידיאולוגיה הפמיניסטית ו”לימודי המגדר”. אני מתבוננת החוצה, ופנימה, ורואה תמונה קודרת העוסקת בשיגעון.

ירמה, אישה שאינה מצליחה ללדת, לא הופכת לאישה ממורמרת. היא הופכת לכוח בעל עוצמות בראשיתיות, המערער את החברה סביבה, ומאיים על הסדר הטוב. אישה שצריך לכלוא, שצריך להרחיק מן החברה. אישה המעמידה בספק גדול את הגדרת הנשיות והגבריות, ומצד שני – היא תמצית הנשיות. ומתוך התבוננות בקונפליקט הזה, התחלתי לעבוד על המחזה. מילותיו של לורקה, עקורות מהספר, חיות עכשיו מול עיניי, ומטשטשות את הרישום הראשוני של דמות האישה הארכיטיפית והסובבות אותה. אני שומעת מילים, מילים, מילים. המילים מקבלות עצמאות ויוצרות עולם, ואני מנסה להיפרד מהפולקלור הספרדי-כפרי ולייצר תמונת תיאטרון מסוגנן, שבה למילה בחלל יש משמעות על-מקומית. אני מסתכלת סביבי ושומעת עוד מילים. אינספור קלישאות זורמות להן מהטלביזיה ומהעיתון, ואני רואה את המנגנון העיקש פועל ודוחף, ואני רואה את אותן נשים, שאינן מוצאות את מקומן בחברה המעודדת ילודה. נשים שלאט-לאט מאבדות את שפיותן, מורחקות מן החברה. אני רואה את הפוטנציאל להגדרת השיגעון.