הטענה של דון קיחוטה

על האוניברסליות של האביר בן דמות היגון

דון קיחוטה ממחוז קסטיליה לה מאנצ’ה הפך למיתוס מיד עם היוולדו. סיפורו של אלונסו קיחאדה, גבר הסובל מהזיות עקב קריאה מרובה מדי בסיפורי אבירים אשר בהשפעתם הוא מדמה עצמו לאביר היוצא להלחם על הצדק, הפך לסמל המשמש לתיאור אדם בלתי מציאותי הנלחם מלחמת צדק ללא כל סיכוי לנצח בה. הרומן של מיגל דה סרוונטס ( Miguel de Cervantes ) - שנחשב לרומן האירופי הראשון - נכתב בשנת 1604 , יצא לאור בשנת 1605 , והפך להצלחה מסחררת למן המהדורה הראשונה. מהדורות נוספות של הרומן יצאו לאור כבר בשלהי 1605 והוסיפו לצאת בכל רחבי אירופה כמעט מדי שנה, בתרגומים חדשים. בשנת 1614 יצא לאור החלק השני של הרומן, שנכתב תחת השם הבדוי אלונסו פרננדס דה אווליאנדה. בפרולוג לחלק השני השמיץ הכותב האנונימי את סרוונטס ויצירתו. סרוונטס מיהר לפרסם ב 1615 - את החלק השני ליצירה מטעמו, כתגובה להשמצות יריבו. כך, בטרם יצא לאור החלק השני “המקורי” מאת סרוונטס עצמו, הוא כבר זכה לשכפול וחיקוי, והפך לסימולקרה - העתק ללא מקור, כפי שקיחוטה במחזהו של גלעד עברון מציין: “צל ללא גוף שמטיל אותו”.

החלק השני של הרומן מתאפיין ברפלקסיביות של דון קיחוטה וסאנצ’ו פאנסה לעצמם. בחלק זה שומעים השניים כי פורסם ספר על אודותיהם ומעתה הם גיבורים ספרותיים. היות והחלק הראשון מטיל ספק בשפיותו של קיחוטה ובקיומה של אהובת ליבו דולסינאה, יוצאים השניים בחלק השני למסע להוכחת קיומה של דולסינאה ומתוך כך להוכחת שפיותו של קיחוטה.

המיתוס של קיחוטה יצר מסורת ארוכת שנים שמהדהדת בכל האמנויות. מסורת תרבותית זו הינה מן העשירות והמגוונות שנוצרו אי פעם בעקבות יצירה ספרותית. על גדולתה של היצירה ניסו לעמוד מיכאל בכטין בצורות הזמן והכרונוטופ ברומן ( 1937-1938 ); אריק אאורבך במימזיס ( 1946 ); מישל פוקו בהמילים והדברים ( 1966 ); מילן קונדרה במסה על אומנות הרומאן ( 1986 ) ועוד רבים וטובים, מעמודי התווך של ההגות והמחשבה בתרבות המערב. יצירתו של סרוונטס הולידה יצירות רבות שנכתבו בעקבות ובהשפעת הרומן. בניהם טריסטראם שנדי מאת ל. סטרן ( 1759 ); הדמויות של סמואל פיקוויק וסאם וולר ברשומות מועדון הפיקוויקים הרומן הראשון של צ’ארלס דיקנס ( 1837 ); מאדאם בובארי מאת פלובר ( 1856 ); דמותו של הנסיך מישקין בהאידיוט מאת דוסטוייבסקי ( 1869 ); הסיפור הקצר פייר מנאר מחבר דון קיחוטה מאת בורחס ( 1939 ) שקטע ממנו מופיע בתוכנייה זו; אסטריקס בספרד, גיבור סדרת ספרי הקומיקס מאת רנה גוסיני ואלבר אודרזו, הפוגש במסעותיו את דון קיחוטה וסאנצ’ו פאנסה ( 1969 ); מונסניור קיחוטה רומן מאת גרהם גרין ( 1982 ) ועוד.

לצפייה בתמונות

המיתוס על אודות דון קיחוטה היווה מקור השראה גם באמנויות הפלסטיות. החל בציוריו של אונרה דומייה שיצר 29 ציורים ו 49 - רישומים בעקבות הספר, לתערוכה שהוצגה בפריז בשנת 1850 , עבור ברישומים של גוסטב דורה, סלבדור דאלי, אנטוניו דה לה גנדרה, וכלה בציור של פיקאסו משנת 1955 למגזין Les Lettre Francaise . ציור זה מצטט מציוריו של דומייה שנוצרו מאה שנים לפני כן והפך לדימוי האיקוני ביותר לדמותו של קיחוטה. מקומן של המוסיקה והמחול לא נפקד והשפעתו של קיחוטה ניכרת ביצירות רבות כגון הבלט של גוזף בודין מן המאה ה 18 - ; האופרה של פליקס מנדלסון משנת 1827 ; יצירתו של הכוריאוגרף מריוס פטיפה – אבי הבלט הקלאסי – שנוצרה עבור בלט הבולשוי בשנת 1869 ועולה בימים אלה בבלט הישראלי; האופרה של ג’וזף פיליפ טילמן; בלט נוסף לדון קיחוטה נוצר בשנת 1965 על-ידי ג’ורג’ בלנשיין למוסיקה של ניקולאס נאבוקוב ועוד. בנוסף זכו מסעותיו של דון קיחוטה לאינספור עיבודים לקולנוע ולטלביזיה. הגרסאות הראשונות נוצרו החל מראשית המאה העשרים כשהמפורסמות שבניהן כוללות את הגרסה בבימויו של פאבסט משנת 1933 ; הגרסה בבימויו של אורסון וולס שצולמה החל משנת 1957 ויצאה בשנת 1992 ; גרסת הטלביזיה בבימויו של גון לית’גו משנת 2000 ; והגרסה הקולנועית אבודים בלמנשה משנת 2000 , המתארת את ניסיונותיו הכושלים של במאי הקולנוע הנודע טרי גיליאם לצלם את הסרט האיש שהרג את דון קיחוטה. בימים אלה שב גיליאם אל הסרט בניסיון נוסף להביאו לידי סיום.

מהו אם כן סוד כוחם וקסמם האלמותי של האביר בן דמות היגון ונושא כליו? ייחודיותו של הרומן על שני חלקיו מיוחסת הן למבנה העלילה המורכבת מאפיזודות רבות, בסגנון של סיפור מסע שבו חווה הגיבור הרפתקאות רבות ובלתי סבירות בקצב מהיר ורב תהפוכות, והן לאפיון הדמויות הייחודי והפארודי. הניגוד המוחלט בין דמותו הגרומה והאידיאליסטית של קיחוטה ובין דמותו העגלגלה, הארצית והמציאותית כל-כך של סאנצ’ו, יוצר את אחד הצמדים המופלאים של תרבות המערב. ייתכן כי הסיבה לאוניברסליות של דמויות אלה נעוצה בכך שסרוונטס עצמו “התגאה בכך שהוא כותב לכל אדם, אך מבלי לחסוך את שבט ביקורתו מאיש” (הציטוט מתוך “אחרית דבר” מאת לואיס לנדאו, בתוך החלק השני של ההידאלגו החריף דון קיחוטה דה לה מאנצ’ה, הוצ’ הקיבוץ המאוחד).

תרגומי היצירה לעברית:

1912 דון קישוט איש למנשא בתרגום: חיים נחמן ביאליק. זוהי גרסה ערוכה ומקוצרת שתורגמה מן התרגום הרוסי. ביאליק שמר על ההגייה הפונטית של האות X שנהגתה במאה ה 15- כ-ש’. ברבות השנים התחלפה הגיית האות לצליל ח’ ומכאן דון קיחוטה בספרדית המודרנית.
1955 האברך המחונן דון קיחוט די לה מאנשה בתרגום: י. רביקוב. תרגום מלא מהמקור הספרדי.
1958 ההידלגו החריף דון קיחוטה מן למנצ’ה בתרגום: נתן ביסטריצקי.
1994 דון קיחוטה בתרגום: ביאטריס סקרויסקי-לנדאו ולואיס לנדאו. תרגום מלא מהמקור הספרדי.
2006 הרפתקאות דון קיחוטה בעיבוד: טל ניצן. גרסה מקוצרת לבני הנעורים.

הרהור על פוליטיקה ,על דון קיחוטה, ועל הקשר ביניהם.

באחד מן הימים הראשונים של החזרות צפיתי בטלוויזיה בשעות הערב.
המפלצת הכסופה בסלון שידרה חדשות ואני ניסיתי לעקוב אחרי ההתרחשויות, בניסיון נואש להיות מעודכנת. הקשבתי לשטף המילים היהירות, כל כך בטוחות בעצמן ובתיאור המציאות הנחזית על המסך. גל של געגוע חזק שטף אותי, געגוע אל התיאור המורכב והעשיר שמתאר דון קיחוטה את המציאות.

במציאות החברתית והפוליטית שלנו, שבה העולם מתחלק לשחור ולבן, והאנשים מתחלקים לטובים ורעים – עבודה על המחזה המיוחד הזה, מציפה את הגעגוע הזה. דון קיחוטה מביט בעולם דרך עדשה של ניואנסים, של אי הודאות, של כמיהה ושל דמיון.
הו! כמה חסרה נקודת המבט הזו אשר מאפשרת לנו כבני אדם חיים עשירים יותר של חיפוש ותהייה. מתוך המבט הזה הוא קם ונופל, חולם ומתנפץ, אוהב ובודד, לא זז ממקומו אך יוצר עולם ומלואו בתוך מרחב המחייה שלו.

דון קיחוטה מעורר בנו את תמצית אי הודאות. מעורר בנו את השאלות העולות מתוך מבט על המציאות הנגלית לעיננו. הוא אלטרנטיבה לחיתוך הדיבור הגס, לנוסחאות ולקלישאות, לאידיאולוגיות מיליטנטיות המבוססות על המובן מאליו ולדעה הקדומה. כשיוצאים למסע הזה, בעקבות דון קיחוטה ונושא הכלים שלו – סאנצ’ו פאנסה, חוזרים לגעת בתמימות, אך גם נוגעים ביופיה של התבונה.

אופירה הניג