עירם של האנשים הקטנים

סיפורים קצרים השזורים בהומור ובאירוניה על דמויות החיות בעיר הדמיונית כתריאלבקה: ישראל הקברן ובנו בנימיצ'יק היוצא ללמוד בעיר הגדולה, פסלה הנערה שאינה רוצה להתחתן ולהיפרד מאביה, גביר העיירה שרוצה להיות הברון רוטשילד,הקבצן העני העליז , היצור, אם קשת יום ועוד ..
דרמה נוקבת על מקומם של "החלש" וה"אחר" בעולם נטול סנטימנטליות וחמלה.
 

שיחה עם אופירה הניג על יצירה, אנטישמיות ומה שביניהם

משוחחת: רונית לרר-שפק

למה דווקא שלום עליכם?

שנים רבות התייחסתי לכתביו של שלום עליכם כאל סיפורי פולקלור מתובלים בבדיחות בשפה היידית שלא הבנתי. סיפורים ורומנים המייצגים מציאות שהייתה ואיננה עוד. ניהלתי עם זה יחסים אמביוולנטיים. רק בעשור האחרון כשהתוודעתי לתרגומים חדשים לעברית, הבנתי שמדובר בטקסטים פרוזאים קלאסיים שניצחו את מגבלת המקום והזמן. עולם שלם נפתח בפניי – והצלחתי לקרוא ולהתבונן גם ממקום של חיבור אישי של משפחתי, אבל גם ממבט אמנותי אוניברסלי. היום, סיפוריו של שלום עליכם הם נקודת חיבור שלי. למעשה, ניתן לומר שפיתחתי כלפיו סוג של אובססיה. אני חוזרת וקוראת בו כשרע לי, אבל גם כשטוב לי. אנחנו מיודדים.

למדינת ישראל יש מערכת יחסים מורכבת עם היידיש. מהי עבורך היידיש? מה יחסך אליה?

מדינת ישראל בשנותיה הראשונות, במהלך שיטתי מכוון ומתוכנן היטב, ביקשה למחוק כל זכר מהעבר. בעיקר את דמותו של "היהודי הישן והחלש". הצבר - "היהודי החדש והחזק" הוא מוצר פוליטי הנוצר על הריסות העבר. בדיוק ובאותה מידה, שנמחקה כל שפת אם של הורינו (מרצונם, או שלא מרצונם). גם אני גדלתי בשכונה שבה זו הייתה בושה לדבר יידיש כי היא סימלה גלות וגולה, ואסור היה לדבר מרוקאית כי היא סימלה את מדינות אויבנו או בורות ופרימיטיביות. תרבויות שלמות של הורינו נעלמו כדי לקיים את מדינת ישראל הציונית והחזקה.

מבחינתי, החזרה ליידיש, ו-או החזרה לתרבויות  מהן באו הורינו, הם מהלכים חברתיים ותרבותיים המתנגדים לחטא הקדמון ומוכיחים שדרכה הטבעית של חברת מהגרים היא לשמור על מקורותיה. רק כך תתהווה לה חברה חדשה, יציבה ובריאה. חברה פתוחה שאינה מונעת מפחדים 

ובכל זאת, במרבית המקרים בהצגה את מוותרת מראש על ההגייה ה"יידישיסטית" של שמות ומקומות, ומעבירה את הכול להגייה "ישראלית". מדוע?

הייתי מעדיפה להגדיר זאת כ"הגייה עברית" ולא "ישראלית". תרגומו המדויק והפואטי של בני מר נותן לנו כלים לקרוא את שלום עליכם בשפה העברית, ואני מאמינה שהשפה העברית המתפתחת יכולה להכיל היום כל תרגום ומכל שפה. המעבר ל"עברית" מנתק את הטקסט מההקשר הפולקלוריסטי של הסיפורים, והופך אותם לאוניברסליים, לזמינים. שלום עליכם הוא של כולם, לא רק של אלו שבאו משם.

בני מר ושכמותו, מאפשרים לנו לחזור אל מקורות התרבות שהתכחשנו אליהם, לתת להם מקום בתוכנו, וכל זאת מבלי ליפול למלכודת הסנטימנטליות והנוסטלגיה בלבד, אשר באמנות אין להם מקום.

ההצגה "עירם של האנשים הקטנים" עוררה סערה ציבורית גדולה ביותר בגלגולה הראשון והעלתה כנגדך טענות קשות, החריפה שבהן היא הטענה שאת אנטישמית. מה היחס שלך לאמירות אלו?

את קובץ הסיפורים של שלום עליכם "עירם של האנשים הקטנים" קיבלתי מתנה מבן זוגי שמעון בוזגלו   לקראת נסיעה עם אבי לעיירת הולדתו. המפגש עם עברו של אבי בשילוב עם הסיפורים הנפלאים עורר בי געגוע עמוק לא מוסבר, ומכאן נבעה ההחלטה לביים את שלום עליכם. מבחינתי, התמודדות עם סיפורים על העיירה היהודית היא גם התמודדות עם מושג האנטישמיות. נדהמתי מתגובתם של כמה אנשים שהיו מעטים אבל היו צעקניים למדיי.

זהו שיפוט שטחי הבא מתוך פאניקה ואינפלציה של המילה "אנטישמיות" שכה ממהרים להשתמש בה במחוזותינו. כל קריאה ביקורתית הופכת לאנטישמיות ו-או ל"עוכרי ישראל". זה מביך, זה מעליב – והקלות הבלתי נסבלת הזו לא מאפשרת קיום של דיון רציני. היצירה שלי איננה אנטישמית ואני –אינני אנטישמית, בדיוק כמו שאינני נגד כל עם אחר או נגד כל קבוצת ייחוס אחרת. למעשה הרעש לא אפשר לי לגמור את תהליך החיפוש. היה לי מאד חשוב להמשיך ולעבוד על ההצגה הזו, ועם שחקני האנסמבל. הייתי חייבת להבין.

מדוע בחרת דווקא בפורים-שפיל כדי לחשוף ולייצג דימויים אנטישמיים של יהודים ויהדות?

בסצנה הבימתית המדוברת, משתנים השחקנים לעיני הקהל והופכים מדמויות אנושיות לייצוגיות של קריקטורות אנטישמיות. כדי להגיע למימוש הרעיון למדנו והתבוננו רבות בספרים ובסרטים. ניסינו לגעת בתמצית המהות של הקריקטורה. הפורים שפיל מטבעו מאפשר ללבוש מסיכה, להתחפש – ובעזרת כוסית יין מאפשר לתת ייצוגיות לרוע ולשדים. מבחינת הבמה, זה חומר גלם נפלא לסצנה תיאטרונית –ההשתנות למול הקהל מזכירה שרק ב"תחפושות" עסקינן, שזה רק "תיאטרון", ומצד שני חגיגת הפורים מאפשרת לנו ללכת עד הסוף עם ההתמודדות מול הדימוי שלנו בעיני העולם.

לצד הפורים שפיל קיימים בהצגה גם רגעים של חסד – למעשה המבט שלך על אנשי העיירה הוא כפול, שיפוטי מחד וחומל מאידך. איך מייצרים את הכפילות הזאת?

זה המבט שלי על החברה בכלל. אני חיה בחברה שיש בי כעס גדול עליה בגלל אובדן החמלה ובגלל היחס ל"אחר" ול"חלש". אך מצד שני, זה ביתי וכאן אני חיה ויוצרת. אני חיה עם הכפילות הזו מרבית שנותיי הבוגרות. זה שם. אני נושמת את זה ואני לא צריכה להתאמץ ל"ייצר" את זה.

את טוענת שאמביוולנטיות היא אחד הכוחות המניעים את יצירתך. יחד עם זאת נדמה שכתריאלבקה בהצגה זו היא ייצוג של סדום. עירם של הסוטים, הרשעים, הבורים והמתעללים. האם זו גם כתריאלבקה של שלום עליכם?

כתריאלבקה היא עיר דמיונית. כל אחד יכול לפרש את המקום הדמיוני הזה על פי רוחו ועל פי תפיסת עולמו. זוהי הפרשנות שמתחילה בתרגום, וממשיכה בעיבוד ובמהלך הבימתי. עבורי כתריאלבקה היא משל לחברה שבתוכה אני חיה. חברה סגורה שאיננה נותנת לאיש להרים ראש מעל המים העכורים. אינני רואה בעירם של האנשים הקטנים מקום של סטייה –אבל אני בהחלט רואה בה תמצות של רוע ובורות. אגב, את הרוע והבורות ניתן להדגיש כשיש למולם רגעים של חמלה, מחשבה, חום ואהבה. כנראה שלצופים יותר קשה להתמודד עם המראות האכזריים, אבל לצערנו הם מעבר לרחוב ובתוכנו –אז למה נצטעקה לה הצדקנות?!

כמדומני שהסיפור על לוחות השנה, יכול בקלות, בווריאציה כזאת או אחרת, להתאים גם לישראל 2009. האם הראש היהודי שעליו גאוותנו הוא גם ההיבריס שלנו, בעטיו שילמנו ואנחנו עדיין משלמים - מחירים יקרים?

סיפור לוחות השנה שמסיים את ההצגה, הוא סיפור על חברה שחיה בשאננות, מדושנת עונג ומחפשת את הצחוק והבידור. עומד לו אדם במרכז הכיכר וצועק: סכנת נפשות! סכנת נפשות! וכולם צוחקים וצוחקים.     זה אינו עוסק בראש היהודי, זה עוסק בראש הישראלי.

האפשרות היחידה לצאת מן הסחי והזוהמה של העיירה היהודית מגולמת בדמותו של בנימין אשר יוצא מן העיירה ללמוד, אולם בסופו של דבר הוא מתפקר ועוזב את היהדות. האם היהדות היא שורש כל הרע? והאם רק הקדמה והמודרנה יכולות לגאול את היהודי ממצבו הדחוק?

קטונתי. אינני יכולה לענות לך על שאלות מסוג זה אשר עוסקות במצב העם היהודי. אני כן יכולה לומר שמבחינתי החיבור להיסטוריה ולתרבות היהודית עמוקים מאד ומדברים אלי הרבה יותר מאשר החיבור ל"ישראליות" ואני בהחלט חושבת שהדת היא אם כל המלחמות. בנימין עבורי הוא הסיכוי לחילוניות טהורה ותבונית. חילוניות שאיננה מתרחקת מתרבות והיסטוריה של עם, אבל מחפשת דרכים אחרות מהדת. בנימין נאלץ להמיר את דתו מכיוון שאז לא ניתן היה להיות חילוני. אפשר היה להיות יהודי דתי, או מתבולל. גם ההתבוללות ספגה מכה קשה ואיננה יכולה להיות פיתרון.

בעולם שבו אין ליהודי פרנסה ולכן הוא נתון לחרפת רעב, אסור ליהודי להיות בעל אדמות ורכוש רב מדי, אסור ליהודי להרגיז את השלטונות, ואסור ליהודי להתבלט יתר על מידה – מה חלקם של הכתריאלים במצבם העגום?

את יכולה לשאול את השאלה הזו לגבי כל מיעוט שחי במקום שאין לו שליטה עליו.

"עירם של האנשים הקטנים" היא איננה הפעם הראשונה בה את עוסקת בחומרים "יהודיים". גם ב"בתולה מלודמיר" (1997, תיאטרון החאן) חזרת אל העיירה היהודית.

אני תמיד אוהבת לספר את הסיפור דרך משל ונמשל, לא לעשות הצגות "אקטואליות" שמשחזרות מציאות מיידית קיימת. זה נותן לי אפשרות ליצור עולם. הסיפורים היהודיים הם שורש התרבות שלי אבל הם מתרחשים בזמן אחר ובמקום אחר. זו כבר התחלה טובה למעשה התיאטרוני. החומרים האלו מלאים בדימויים חזותיים שמרתקים ומפעימים אותי, ואני יכולה להשתמש בשפה אסתטית מיוחדת שמתבססת על אמנות מודרנית כמו בולטנסקי או שאגאל – אבל גם על זיכרון קולקטיבי. או העבודה עם המוזיקה שהיא התחביב השני שלי... אני אוהבת לייצר עולם בעזרת צלילים וגם כאן אני משתמשת בחומרים מודרניים (ניק קייב), או בבאך שזו פשוט מוזיקה מדהימה, אבל גם במוזיקה יהודית –בדבר עצמו. החיבור הזה חי ביחד נפלא. וכך גם אני חיה.

עיצוב הבמה בהצגה ובתי העיירה הקטנים בפרט, מדגישים את העובדה שהעיירה קטנה, אולם האנשים גדולים. האם המתח בין מידותיה של העיירה למול מידותיהם של האנשים החיים בתוכה, הוא דבר שמעסיק אותך כיוצרת? 

חלל ופרספקטיבות הם מפתחות עבודה שמאד מניעים אותי. בעבודה עם המעצבים (אורן, שירי וג'קי) ניתנה תשומת לב מיוחדת ליחסים בין האדם למקום, ובין חלל לאובייקט. אני תמיד נעה ומיטלטלת בין הביקורת שיש לי על החברה ובין אהבתי לאדם באשר הוא. כשהבתים הקטנים נכנסו בפעם הראשונה לחדר החזרות, ולמולם עמדו השחקנים הנפלאים- שואלים, חוקרים ומחפשים, התרגשתי. זה הרגע שהבתים נראו קטנים ורחוקים, זכר קסום, מבהיל ומסקרן, למול האנשים שהיו שם בחדר- מדברים, מתווכחים, צוחקים ובוכים. חיים.