המלכה ציוותה עליו לשכוח

הפקה, תמיכה וליווי: אולם פייר בולז - ברלין
בכורה: אוגוסט, 2021

פרוייקט משותף מאת אופירה הניג וח'ליפה נאטור
בעקבות אליאס ח'ורי וברטולד ברכט
עיבוד, עריכה ובימוי: אופירה הניג
דרמטורגיה ותרגום לערבית: ח'ליפה נאטור
מוזיקה מקורית: קינאן עזמה
פואמה: ראמי אל אשק
עיצוב חלל: אשרף חנא
תלבושות: אני אטדגי ילין 
תאורה: איתי פרלמן נסיך
ניהול טכני:  מועאד' אל ג'ועבא
עריכת כתוביות תרגום: מוראד אלהיג'א
בהשתתפות: ענאן אבו ג'אבר, סלאח בכרי, קרלוס גרזוזי, ח'ליפה נאטור, מאיה אומאיה קיש 
שירה מוקלטת: באשיר אסלי 

בתמיכת קרן רוזה לוקסמבורג

ההצגה בערבית

https://boulezsaal.de/event/the-queen-commanded-him-to-forget-i/2020_04_14_1930

 

מדממה לדממה

"בביצוע פומבי יש רק אפשרות אחת-בגלל טבעו החולף של הצליל, שמרגע שהוא מסתיים, הוא נגמר...כך מתאר דניאל ברנבוים את חווית הנגינה בקונצרט חי, בספר קווי דימיון ופרדוקסים המתעד שיחות בינו לבין אדוארד סעיד בין השנים 1995-2002. ובהמשך, כך הוא אומר: "...במילים אחרות, זה מקביל במידה זו או אחרת לחיי אדם או צמח: הם מתחילים בלא כלום ומסתיימים בלא כלום".  ואדוארד סעיד אומר: "מדממה לדממה". 

אה, הדממה. השקט.

את הספר קראתי לפני כמה שנים, ובמהלך הקריאה מצאתי נקודות השקה לאותן סוגיות- פילוסופיות, אמנותיות ופוליטיות- שבהן אני עוסקת. חוקרת ומחטטת באמנות התיאטרון, היא האמנות המתווכת שלי.

אין תחליף להצגה חיה. הרגע הזה לפני שהאור עולה, לפני שהמילה הראשונה נאמרת, לפני הנשימה הראשונה- הרגע הזה הוא הדממה המוחלטת שמאפשרת את המרחב לבריאה ויצירת עולם שנובע ושותה (בצמא) מן המציאות, אבל הרגע הזה גם מוביל בעיקשות ובכוונה מוחלטת ומודעת ליצירת מציאות אלטרנטיבית על הבמה. מציאות שבה אנחנו ממשיכים להתווכח עם סוקרטס על מהות "המידה הטובה", ובוודאי שגם ממשיכים לחפש את ההגדרה ל"מידה הרעה", מחוברים לקונטקסט חברתי, גיאוגרפי ופוליטי.

אומר ברנבוים על מהות הקונצרט החי: "הרגע הזה לעולם אינו חוזר". אכן, ובתיאטרון- באופן רדיקלי ואבסולוטי- אם אנחנו לא מציגים, אם לא צופים בנו –אנחנו לא קיימים. זו מהות האמנות שלנו, איננו קיימים אם אין מישהו שמסתכל בנו ומאזין לנו. זו מהות התלות המוחלטת שלנו בקהל ובמרחב.

לפני כשנה וחצי התחלנו את תהליך העבודה כי מצאנו בית – מצאנו את המרחב והקהל באולם פייר בולז, באכסניה של המקום שייסדו ברנבוים וסעיד.

שנים רבות שאני קוראת את ספריו של סעיד ומאזינה לנגינתו של ברנבוים. בהיותי אמנית "עקורה", מביימת מחוץ למולדתי ומחוץ למרחב שפת אמי, מן הסתם הפך ספר השיחות הזה לאחד מן הספרים שליד מיטתי. אני מסכימה עם ברנבוים שאמן שהמקצוע שלו אינו רק מקצוע אלא דרך חיים- ואמן שאינו עוסק רק בביטוי העצמי אלא גם בביטוי של אחרים- יכול להיות אמן יוצר בכל מקום כי המיקום הגיאוגרפי פחות חשוב לו. אדם יכול להיות בעל זהויות רבות ותחושת השייכות לתרבויות שונות יכולה רק להעשיר.

אבל בתיאטרון, המילים והשפה יוצרות עוד נרטיב- נוכחותן, הפרשנות שנותנים להן השחקנים- הן לא פחות חשובות מהתנועה ומהצליל. אין זו אמנות אבסטרקטית, והקומוניקציה ביני לבין השחקנים, בינם לבין עצמם ובינם לקהל היא גם תלוית הבנה מילולית וגם אמוציונלית ואינטואיטיבית.

זו פעם ראשונה שאני מביימת יצירה שלמה שכולה מבוססת על השפה הערבית שאינני דוברת אותה. גיתה גילה את האיסלאם באמצעות המקורות הערביים והפרסיים, והחל ללמוד ערבית.

אני גיליתי את התרבות הערבית דרך דיאלוג של שנים רבות עם שותפי ליצירה ח'ליפה נאטור, אשר בדרכו רבת הקסם ובאהבה הרבה שהוא רוחש לשפה הערבית –פתח בפניי דלת לתרבות רבת דימויים ורבדים, ועל זה אני אסירת תודה. הספרות הערבית ובמיוחד ספריהם של נג'יב מחפוז ושל אליאס ח'ורי מלווים אותי כבר שנים. אמנם תמיד דרך תיווך- המתרגם מערבית לעברית, אבל זה המסע שלי, זו האיליאדה שלי.

האיליאדה והאודיסאה של הגולים והשבים הן של כל קבוצת היוצרים של פרויקט זה.

קינאן, ראמי, אשרף, אנני, מרים, ח'ליפה, סאלח, אומיה, קרלוס, ענאן, ראון ומוראד- הם באים ממקומות שונים, דורות שונים, דתות שונות, שפות וניבים שונים- עזבנו בית ונפגשנו בתוך מרחב אמנותי חוצה גבולות, צוללים לפרגמנטים המטלטלים מספרו של ח'ורי ולסיטואציות הנפלאות שהגיש לנו ברכט במחזהו אמא קוראז'. בין השפה הגרמנית לערבית הספרותית של ח'ורי, בין הניבים השונים של השחקנים, והאנגלית כשפה מתקשרת בחזרות, בין השפעות של אגדות ילדים שכולנו הכרנו בשפת אמנו ובין אהבה גדולה לתיאטרון, למוזיקה ולאדם.

כך נוצר הפרויקט הזה.  

במקטע השיחה בין ברנבוים וסעיד על הביצוע וחירות הפרשנות, אומר ברנבוים: "שאלת הנאמנות לכתוב, על כל פרט ופרט, אינה קיימת למעשה". סעיד תוהה מדוע, וברנבוים עונה לו: "משום שהתווים אינם האמת. התווים אינם היצירה. היצירה קיימת כאשר אתה נותן לה להישמע".

ברור שאני מסכימה עם ברנבוים כשמדובר במחזאים כמו צ'כוב, או שקספיר או כל מחזה שנכתב כמחזה, גם של ברכט. אבל כשעוסקים בעדויות אמיתיות, כמו בספרו של ח'ורי, המילים הן האמת, והבמה שאנחנו נותנים להן הופכת אותן ליצירה אבל הבמה גם מעמידה בספק את אמיתותן מכיוון שהקונטקסט הוא אמנותי, הקונטקסט הוא יצירת המציאות האלטרנטיבית.

אם כך, מה עושים? מספרים סיפור. שהרי לא בנו עצמנו אנחנו עוסקים, אלא בסיפור שאנחנו נושאים איתנו. וכאן נכנסת סוגיית המסר:

סעיד מדבר על "המוזיקה שאינה מסבירה את עצמה כדרך שהמילה מסבירה את עצמה ביחס למילים אחרות", וברנבוים מתיחס לסכנה שבמסרים: "מילים כמו ישועה, תפארת, או מהפיכה, יהיה אשר יהיה משמען, טומנות בחובן גם את הסכנה שהשימוש בהן בהתיחסות למוזיקה- גם אם הוא תת הכרתי- בא לתאר את הרעיונות האלה. נדמה לי שהביטוי האמיתי של המוזיקה האבסולוטית חייב להימצא בעולם הצלילים וביחסי הצלילים עצמם".

אני מסכימה איתם. האמנות אינה נועדה להעביר מסרים או לחנך, אלא שהתיאטרון חובק בתוכו מילים ומושגים- ולמילים יש משמעות והן מתווכחות ביניהן. בתיאטרון, ההליכה היא על חבל דק. אין זה רק צליל אבסטרקטי. זהו מסע ללא סוף בין הרצון לצעוק את הזעקה ולצרוח את הכאב והזעם על הבמה שניתנה לנו, ובין האינסטינקט הקיומי של כל אמן שמבקש ליצור רגעים של פיוט ויופי עם אהבה גדולה לחיים ולאדם. לאהוב ולהיות נאהב.

בספרו של ח'ורי ילדי הגטו- קוראים לי אדם, הוא מתאר אירוע שבו חיילים מחייבים אישה מבוגרת, אום חסן, לרקוד לצלילי יריות הרובים. דמותה של אום חסן התערבבה בזכרוני ובדמיוני עם דמותה של אמא קוראז' במחזהו של ברטולד ברכט. הסיטואציה: מלחמה. משם מתחיל הסיפור שלנו.

שם מתחילה הדממה שלנו.

תודה לאליאס ח'ורי שאפשר לנו דיאלוג ונתן לנו ללוש ולפרש פרגמנטים מתוך ספרו, תודה ליהודה שנהב שמתרגם את מילותיו של ח'ורי לעברית ומתווך במסירות רבה בין התרבויות.

תודה לכל החברים בבית, במיוחד ליוסף אבו ורדה ולעלא ח'ליחל שהיו איתנו בשלבים הראשונים של התהליך, תודה לצפריר כהן וטלי קונס מקרן רוזה לוקסמבורג ולארנה בן נפתלי מהקתדרה לזכויות אדם ע"ש אמיל זולא, ותודה לחברים בברלין ובמיוחד לטוביאס וויט ותומאס אוסטרמאייר מתיאטרון השאובונה שמלווים אותנו כבר שנים רבות.

תודה לאולה באקהוג' ולקלרה סטנג'י ולכל צוות פייר בולז שהקשיבו וחלמו ביחד איתנו, בלעדיכם זה לא היה קורה.

ולבסוף- תודה לאדוארד סעיד על מי שהיה ועל מה שחשב ועל מה שכתב, ותודה לדניאל ברנבוים על היותו מי שהוא.

כך כותב ח'ורי בספרו: "משאלת הלב שלי היא להגיע לטקסט ללא משמעות, כמו המוזיקה... זה הסיפור שלי, אני סופר ואני עצוב עד מוות".

 

אופירה הניג

בימאית


לצפייה בתמונות